הטקסט האישי הזה הוא פיסת תחרה מופלאה ויפהפייה, עשויה ביד אומן, זיכרונות ומחשבות של דמות ציבורית ושל אדם פרטי ביותר. מבטה החד והאמיץ של יעל דיין מופנה אל המרחב הציבורי ואל חיי הנפש שלה, אל ההווה וגם אל העבר. בעשור השמיני לחייה, עם תום הקדנציה הציבורית שלה, היא עומדת על הגדה שמנגד - כמי שפרקים רבים מסיפור חייו כבר התרחשו. יעל דיין כותבת על החיים ועל המוות, על אהבה ותשוקה, על עלומים זוהרים וזִקנה, על שאיפות וכישלונות. היא נזכרת באביה; בימיו האחרונים של דב, בעלה; באחיה, אסי; מסכמת פרקי חיים מול אמהּ, ילדיה ונכדיה וחולמת על הים ועל דליה רביקוביץ. הווה ועבר, גוף ראשון וגוף שני, האישי והציבורי, גורל ובחירה - הכול נוגעים זה בזה, מתערבבים, וזולגים אל מחוץ להגדרות סגורות וכובלות
