מומיק, הילד שגידל במרתף ביתו את החיה הנאצית כדי להכירה ולאלף אותה; אנשֶל וסרמן – שחרזאדה – סופר הילדים היהודי הזקן, שטווה את מפקד מחנה-ההשמדה הנאצי לתוך אגדותיו, כשהוא ממשיך לספר גם אחרי שהרגוהו וקונה בסיפורו שוב-ושוב את מותו; קאזיק, התינוק הזקן שכל חייו, מלידה עד מוות, הם מסע-חיים מזורז של 24 שעות; ברונו שולץ, הסופר היהודי-פולני, שלא מת אלא הצטרף ללהקת דגי סלמון – אלה הן כמה מן הדמויות בספר המיוחד-במינו הזה, שביסס את מקומו של גרוסמן בשורה הראשונה של הפרוזאיקונים בארץ, ועורר תגובות עזות גם בעולם. מומיק הוא צבר, בן לניצולי שואה המסתירים ממנו את עצם היותה. עליו אפוא לשחזר אותה, תחילה מתוך דמיונו הילדותי ואחר-כך מתוך ספרים ודמיונו הבוגר. החלק הראשון, הריאליסטי, שהוא הבסיס לשאר הספר, מוסר את ראשיתם של הניסיונות הללו בצורת סיפור בגוף-שלישי, המשולב עם נקודת-התצפית הילדותית של מומיק בהמשך באים שלושה ניסיונות התמודדות נוספים, לא-ריאליסטיים, "כישלונות" של מומיק עצמו: האחד פיוטי-סוחף, ש"זרם-התודעה" של הים תופס בו מקום מרכזי, האחר – גרוטסקי-פארודי, והאחרון – מנוכר-כביכול, במסווה אובייקטיבי של אנציקלופדיה. בכולם השואה היא מעין אובססיה; המציאות המוּתֶכֶת לדמיון הופכת עדות לכישלונה של הנפש לדמיין בתוך עולם שהוא עצמו "פנטזיה" של מטורפים, שמעבר לכל דמיון
