קהיר היא לו מולדת אמיתית ורחוקה, של ערבית ושל צרפתית ומעליהן עברית נפלאה, מתנגנת בגעגוע אחד גדול ונמשך מתוך הפיוטים והלימוד והערגה למולדת אחרת, כולה מדומיינת במילים, ארץ ישראל. ושם, בילדות הממשית הזאת, הלא-דמיונית, המולדת הירושלמית של בית מזמיל על ריחותיה הערביים, ועין כרם על מנזריה זורעי המסתורין והאימה - שם הולכת ונפרשת לפנינו מניפה רחבת זמנים ומרחבים, כולה מארג מפותל של חלומות ושבריהם, וחלומות חדשים: אחד היה כך, אחד היה כך, ואחד, הרבה יותר מאחד, היה כך: "ביום הכעפורים נפל בתעלה". מאותם מוקשים של כאב שהמספר מטמין לרגלינו מתחת למסווה התום ויפי השפה העברית. שברים של חלומות. והרבה מציאות: מחלב הנברחת, הבלתי נשכחת, דרך הפוגרום בעיירה באוקראינה, מן החיפוש אחר הילדים הנעלמים באירופה ההרוסה, והבריחה מטריפולי שבלוב בין גלים ואנגלים, אל טעמם של תפוזי הקיבוץ שכל ארץ ישראל כולה נתקפלה אל מתחת לקליפותיהם - אהבת תפוח הזהב. האם היא אהבה נכזבת? סיפור אובדנה של ילדות הוא סיפור קנייתה של מולדת חדשה, אחת, על תקוותיה, על ייסוריה, על האמת, שתמיד היא קצת, או הרבה, מסתתרת בה. ועל הסיפור הזה כולו שפוך חן מיוחד, הוא החן של פתרון חידת גלגולו של ניגון - חסידי? מזרחי? צברי?
