אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי" – כך נפתח הרומאן של אלנה פרנטה. האם יצאה מביתה בנפולי ועלתה לרכבת לרומא, כדי לחגוג עם בתה בת הארבעים-וכמה את יום-הולדתה, אך מעולם לא הגיעה. בשלוש שיחות טלפון מן הדרך היא נשמעה מוזרה או שיכורה, אמרה שנמצא איתה גבר שמונע בעדה לספר היכן היא, והמטירה שרשרת גסויות בדיאלקט הנפוליטני, שנוא-נפשה של בתה שכמעט הצליחה לשכוח אותו. בבוקר נמצאה גופת האם צפה מטרים אחדים מחוף הים ועליה רק חזייה אופנתית, מסוג שמעולם לא לבשה. ההווה הדחוס והקצבי של הרומאן – המסופר מפי הבת, דֶליה – מרוכז בעיקר ביום גדוש אחד, למחרת הלוויה. תעלומות ומוזרויות הולכות ונערמות והאירועים רודפים זה אחר זה ומותירים את הקוראים ללא נשימה. אך למרות העלילה המסעירה ורבת התפניות אין לפנינו מותחן חקירה פשוט, שבסופו ייחשפו אל-נכון נסיבות של רצח או של התאבדות, או יתגלה איזה סוד משפחתי "אפל". שכן יותר משדליה יוצאת לחקירה פעילה, היא נגררת בנפולי ונקלעת כמו בפארסה למפגשים לא-צפויים. אלה יביאו אותה לחצות קו שלא הצליחה לחצות אותו עד כה במחשבותיה על אמה – אשה דו-משמעית בעיניה, שאת ביקוריה אצלה שנאה. והזרקור המרכזי יופנה אל המסתורין של יחסי הבת והאם
